עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

Nothing really matters,
Anyone can see,
Nothing really matters,
Nothing really matters to me.

Any way the wind blows.
חברים
ThelseThe Cheshire CatElain
מי אני?
אני לא אוהבת את השם האמיתי שלי במיוחד, שלא לדבר על החרדה שמישהו ימצא את הבלוג הזה, אז בינתיים אני אנונימית. עד שאני אמצא שם שאני מתחברת אליו מספיק.
עליי בכללי -
אני גרה בתל אביב,
אבא שלי ניתק איתי קשר בגיל 11 בערך,
חצי ארגנטינאית (מהצד של אמא) ובגלל שגדלתי רק עם הצד הארגנטינאי אני בעקרון ארגנטינאית,
אין לי אחים או אחיות או משפחה כזאת גדולה ומאוחדת, זה בעקרון רק אני, אמא שלי וסבתא שלי,
אין לי צבע אהוב,
אני מדברת יותר מדי אבל מתבטאת יותר טוב בכתיבה,
אני לא בוכה,
אני לא מראה רגשות,
אני מחייכת כל הזמן,
שונאת את הצחוק שלי,
לא בטוחה בעצמי,
חולת תיאטרון.

על המראה שלי -
אני די גבוהה, מטר שבעים וכבר הפסקתי למדוד,
לא ממש רזה אבל גם לא ממש שמנה,
איפשהו באמצע.
שיער חום כהה, כמעט שחור, למרות שאני מתעקשת וטוענת שהוא לא שחור, גלי, מגיע לי קצת אחרי הכתפיים אבל בתקווה ימשיך לצמוח.
עיניים גדולות בצבע חום-ירוק מוזר שכזה,
בהירה מאוד למרות נסיונות כושלים להשתזף,
ריסים ארוכים מאוד שנמחצים מאחורי משקפיים שאני שונאת.

קצת על האופי שלי -
אני מניחה שאתם מוזמנים לקרוא בבלוג.

מאוחר מדי בשביל לחזור?

06/12/2016 20:34
Bohemian Raphsody
כנראה שאף אחד כבר לא זוכר אותי כי וואו, עברה יותר משנה? אבל... כן. היי. אני פה.
קצת יותר גדולה, קצת יותר בוגרת, קצת יותר מסובכת, קצת יותר ממה שהייתי פעם. אבל אני עדיין פה.
אז מה חדש מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה?
קודם כל, משחק. תיאטרון. בפעם הכותבת שכתבתי פה על משחק הייתי באיזו קבוצה חמודה, לא מקצועית או משהו מיוחד, וכל כך התאכזבתי שלא קיבלתי תפקיד ראשי. כתבתי משהו על זה שאני מאוד אוהבת לשחק אבל רוצה להיות רופאה ולא בטוחה מה אני ומה הרצונות שלי, ו, וול... התפיסה שלי מאוד השתנתה מאז, אני מניחה.
כרגע, אם אני מדרגת את מה שאני אוהבת (קריאה, כתיבה, נגינה, ציור, דברים כאלה) - משחק זה המקום הראשון. אני חיה משחק, נושמת משחק, קוראת מחזות ומונולוגים ושרה שירים ממחזות זמר ואלוהים יודע מה לא. ולהיות רופאה? זה נשמע כל כך מדהים, אבל ככל שהזמן עובר אני לא יכולה לראות את עצמי עושה כל דבר אחר כשאני אהיה גדולה חוץ ממשחק. וזה יהיה קשה, וזה כבר קשה, אבל אני אוהבת את זה כל כך שאני יכולה להלחם. אני יותר ממוכנה להלחם.
ומה עם אותה הקבוצה? טוב, פרשתי ממנה קצת אחרי שסיימתי לכתוב פה בבלוג. הייתי שנה אחת בלי מסגרת תיאטרון, מה שהרגיש לי כמו נצח, ובסביבות אוגוסט של 2016 (ממש לא מזמן) הלכתי להבחן לקבוצת תיאטרון ממש מקצועית, אולי הקבוצה הכי מקצועית לנוער בישראל. אני לא אכתוב פה את השם כי בכל זאת, אינטרנט, אבל הייתי בטוחה בכמעט מאה אחוז שאני לא מתקבלת. לא מתוך חוסר בטחון או משהו בסגנון, פשוט כי מה לי ולמשהו כל כך מקצועי? ועוד קבוצה שמעלה מחזות זמר, כשהנסיון שלי בשירה לא קיים? 
אבל התקבלתי.
ואני הולכת לחזרות כל שבוע, אלה חזרות מעייפות ומפרכות גם מבחינת השירה, גם מבחינת המשחק, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית ופשוט... זה מתיש. אבל אני נהנית מכל רגע.
כלומר... בערך. אני לא יודעת אם אפשר לראות את זה מהפוסטים שכתבתי או לא, אבל אני מאוד... socially awkward. אני לא טובה בלהיות חדשה. רושם ראשוני זה אחד הדברים שאני יותר גרועה בהם, ואני מסוג האנשים שכנראה תגידו להם "וואי, חשבתי שאת ממש סנובית בהתחלה אבל את דווקא ממש נחמדה". אז... כן. לא ממש התחברתי עם אף אחד מהקבוצה עדיין, כי כולם נמצאים יחד כמה שנים ואני... פחות.
אבל יש מישהו שיצא לי קצת... לדבר איתו. הוא בגיל שלי, ממש חמוד, נקרא לו... דניאל. אז דניאל הוא חבר ממש טוב של מישהו מהכיתה שלי, גם האו חבר די טוב שלי, ודניאל גם חבר ממש ממש טוב של חברה מאוד טובה שלי, וחוץ מזה הוא מכיר חצי מהחברים שלי, כי ככה זה. גם כשאתה גר בעיר גדולה במרכז, כולם מכירים את כולם.
והתאהבתי בו לגמרי.
בחיים לא חשבתי שאני אתאהב באחד שכל הבנות מתאהבות בו, אבל פשוט... אני לא יודעת איך להסביר את זה. כשאני עם החברה הכי טובה שלי, למשל, אני יכולה להיות נורא מוחצנת ורועשת ולצחוק כל הזמן ולספר בדיחות ולרדת על אנשים ולשיר פתאום, סתם כי בא לי, ואז כשאני לידו אני... משתתקת. אני מתחילה להיות קלישאה מהלכת, כמו מהסרטים, לבהות בו בזמן שאנחנו יושבים במקדולנדס עם כל הקבוצה, לנסות לשבת לידו, להרגיש את כל הגוף שלי בוער כשהוא מתקרב אליי או, אלוהים ישמור, נוגע בי. וכמובן, להסמיק ולצחקק כל הזמן.
אז... החיים שלי קצת מסובכים בינתיים.
עם כמה שאני מכירה את עצמי, אני כנראה אתחיל לכתוב פה הרבה. זה או לכתוב פה, או לצרוח מתסכול, אז... האפשרות הבטוחה יותר?
שלכם,
אנונימית.
(שצריכה למצוא כבר שם)

הדס
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Before I'll die
החלומות שלי. הדברים שאני צריכה לעשות. רק כי אני ממש חיה בסרט:
- להתמיד בנגינה בפסנתר ולהתחיל לנגן בגיטרה.
- ללמוד לשיר כמו שצירך, כלומר, ללכת לפיתוח קול סוף סוף.
- להשתכר.
- להיות שבועיים לפחות בחו"ל, לבד או עם חברים אבל בלי משפחה.
- להתנשק.
- להתאהב. באמת. מתוך הלב.
- להתאהב ולגלות שזה הדדי.
- לצבוע את כל השיער בלי לחשוב מה יגידו.
- להשיג חברה. חברה אמיתית. חברה הכי-טובה מהסוג שרואים בסרטים.
- לב שבור. אני פסיכית ומטורפת, אבל.. כן. אני רוצה שיישבר לי הלב מתישהו.
- לנגן ולשיר מול אנשים בלי להתבייש. בלי להלחץ.
- ללכת לנשף.
- לשחק תפקיד ראשי בהצגה או בסרט.
- לעמוד על המרפסת של יוליה בורונה.
- צניחה חופשית.
- לילה לבן.
- לראות מטר מטאורים ולישון תחת כיפת השמיים, עם הכוכבים הנוצצים.
- לסיים ריצת מרתון.
- לגרום לאנשים לזכור אותי.