עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

Nothing really matters,
Anyone can see,
Nothing really matters,
Nothing really matters to me.

Any way the wind blows.
חברים
ThelseThe Cheshire CatElain
מי אני?
אני לא אוהבת את השם האמיתי שלי במיוחד, שלא לדבר על החרדה שמישהו ימצא את הבלוג הזה, אז בינתיים אני אנונימית. עד שאני אמצא שם שאני מתחברת אליו מספיק.
עליי בכללי -
אני גרה בתל אביב,
אבא שלי ניתק איתי קשר בגיל 11 בערך,
חצי ארגנטינאית (מהצד של אמא) ובגלל שגדלתי רק עם הצד הארגנטינאי אני בעקרון ארגנטינאית,
אין לי אחים או אחיות או משפחה כזאת גדולה ומאוחדת, זה בעקרון רק אני, אמא שלי וסבתא שלי,
אין לי צבע אהוב,
אני מדברת יותר מדי אבל מתבטאת יותר טוב בכתיבה,
אני לא בוכה,
אני לא מראה רגשות,
אני מחייכת כל הזמן,
שונאת את הצחוק שלי,
לא בטוחה בעצמי,
חולת תיאטרון.

על המראה שלי -
אני די גבוהה, מטר שבעים וכבר הפסקתי למדוד,
לא ממש רזה אבל גם לא ממש שמנה,
איפשהו באמצע.
שיער חום כהה, כמעט שחור, למרות שאני מתעקשת וטוענת שהוא לא שחור, גלי, מגיע לי קצת אחרי הכתפיים אבל בתקווה ימשיך לצמוח.
עיניים גדולות בצבע חום-ירוק מוזר שכזה,
בהירה מאוד למרות נסיונות כושלים להשתזף,
ריסים ארוכים מאוד שנמחצים מאחורי משקפיים שאני שונאת.

קצת על האופי שלי -
אני מניחה שאתם מוזמנים לקרוא בבלוג.

רצון.

10/08/2015 09:39
Bohemian Raphsody
מגיל צעיר גדלתי על המשפטים של אמא שלי - אותם המשפטים הפילוסופיים הללו שאבא שלה סיפר לה וכעת היא מספרת לי. דברים בסגנון 'תאמיני בעצמך', 'אל תתייאשי', ערכים מסוג זה. דברים שאמהות אומרות, בדרך-כלל.
אבל יש דברים שנצרבים לנצח; דברים שאני לא אוכל לשכוח לעולם, גם אם אהיה בת מאה וחמש ואחלה באלצהיימר.
ואחד הדברים הללו הוא דבקות במטרה. לא משנה, לא להתייאש. אם אני רוצה משהו, אני צריכה להשיג אותו. בדרך הקשה, בדרך המסובכת, או בדרך הקשה והמסובכת.
ואני משתדלת. אני באמת משתדלת. 
אם אני רוצה לצייר - אני קונה לעצמי עטים ועפרונות צבעוניים. אני לומדת שעות על גבי שעות מהאינטרנט גם את הדברים הקלים ביותר, ולא מניחה לזה עד שזה יוצא מושלם. אני מבזבזת אספקת דפים לשנה. ולבסוף, איכשהו, אני לומדת לצייר.
אם אני רוצה לנגן את לאב אוף מיי לייף - אני יושבת שעות בבית בנוסף לשיעורי הפסנתר שלי. אני לוקחת את הטלפון, פותחת את הסרטון, ומנגנת חצי שעה את אותו הקטע הזה של הליווי ביד שמאל עד שאני קולטת את זה. דו, מי, סול, דו. דו, מי, סול, דו. דו, מי, סול, דו. ולבסוף - אני מצליחה. אני יכולה להגיד כאן באופן רשמי שהצלחתי לנגן את לאב אוף מיי לייף! גם אם אני צריכה לשדרג את זה קצת, אחרי חצי שנה בערך, הצלחתי.
אבל יש מטרות שתקועות לי מול שדה הראייה כבר מי-יודע-כמה-זמן.
הרעיון לסיפור שאני סוחבת איתי מכיתה ד', מנסה לכתוב ובכל פעם מכווצ'צ'ת את הנייר המסכן וזורקת אותו לפח בעצבים. אני רוצה להיות מהילדות פלא הגאונות האלה שמוציאות ספר לפני שהן מתגייסות; אבל אני לא מצליחה. אני מצליחה לכתוב רק קטעים קצרים ודכאוניים שלא טובים מספיק כדי להראות אותם לבלוג, או להוציא אותם לאוויר העולם.
אני רוצה לרכב על סוסים. בחיי, אני רוצה לרכב על סוסים. כל-כך. אני חוסכת את הכסף שלי מכיתה ג' בערך כדי לעזור לממן את הדבר הזה, כי כנראה שרק לבני העשירון העליון מותר לרכב על סוסים ולא להכנס לחובות כספיים אחר-כך. שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו במצב כלכלי טוב, אבל זה פשוט יקר כל-כך. כל-כך.
והדבר שאני הכי רוצה - להצליח. פשוט להצליח. יותר מהכל, אני ילדה קטנה עם חלום גדול, ואני רוצה שהחלום הזה יתגשם. אני רוצה לכתוב, אני רוצה לשיר, אני רוצה לרקוד, אני רוצה לנגן. אני פשוט רוצה להיות במקום גבוה, פעם אחת בחיי, ולהשקיף על כולם מלמעלה. להרגיש שאני באמת שווה משהו.
אבל אני מניחה שהדאגה הכי גדולה שלי כרגע היא להתאמן בציור כדי להשתפר, להתאמן בפסנתר כדי לא לשכוח, להמשיך לזרוק טיוטות לפח - אחת אחרי השנייה, ולקוות ששנה הבאה אתחיל לרכב על סוסים.
אני בעיקר חושבת על שנה הבאה - יש לי סוף-סוף לוקרים, כך שחלום הילדות שלי מתגשם. מאז שראיתי 'טוטאלי ספייס' (זאת הייתה סדרה ממש חמודה) חלמתי על התיכון הגדול עם המגמות, החוף הפרטי והלוקרים, אבל מעולם לא קיבלתי אותו. ועכשיו - הגיע הזמן לשינוי! יש לי סוף-סוף לוקרים ומגמות, גם אם נרד מהרעיון של החוף הפרטי. יש לי פארק צמוד במקום זה.
אני בעיקר חושבת איך לקשט את הלוקר שלי. פעם חשבתי לקנות שבשבות מגניבות כאלה, לתלות אותן כמו גלגלי שיניים, ואז לנשוב על אחת וכל השאר יסתובבו בעקבותיה. קצת ירדתי מהרעיון, אם לומר את האמת.
אני חושבת שהלוקר שלי פשוט יהיה כמוני - משתנה. פעם אחת אתלה שם תמונה של ספר שאני רוצה לקנות, פעם אחרת תמונה של סוס, פעם אחרת פוסטר של מישהו שאני אוהבת, פעם אחרת מודל לחיקוי. 
כרגע אני מנסה לברר כמה עולה פוסטר של סטארקיד באינטרנט. מקסימום אני אדפיס מהמחשב. קורה.
ו.. טוב, זהו. שנה חדשה, חבירם חדשים, לחץ עצום וציפייה גדולה. ילדה קטנה עם חלום גדול.
תאחלו לי בהצלחה?



נ.ב - בשביל נועם, שחולק איתי את אהבת כריס קולפר - לא בטוחה אם אתה זוכר, אבל כשקורט פגש את בליין בסדרה הם דיברו על בריונות, ואז בליין שלח לו הודעה בה כתוב 'courage' - 'אומץ'. קורט צייר ציור של בליין (אם אני זוכרת נכון) ותלה אותה על הלוקר שלו עם הכיתוב 'courage' למטה מגזירי עיתון. אמא שלי תמיד אומרת לי בספרדית 'coraje' כשאני צריכה עידוד, כדי לחזק אותי. ככה סבא שלי היה מעודד אותה. 
:)

Thelseהדס
Thelse
10/08/2015 10:41

את מדהימה. מעריץ.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Before I'll die
החלומות שלי. הדברים שאני צריכה לעשות. רק כי אני ממש חיה בסרט:
- להתמיד בנגינה בפסנתר ולהתחיל לנגן בגיטרה.
- ללמוד לשיר כמו שצירך, כלומר, ללכת לפיתוח קול סוף סוף.
- להשתכר.
- להיות שבועיים לפחות בחו"ל, לבד או עם חברים אבל בלי משפחה.
- להתנשק.
- להתאהב. באמת. מתוך הלב.
- להתאהב ולגלות שזה הדדי.
- לצבוע את כל השיער בלי לחשוב מה יגידו.
- להשיג חברה. חברה אמיתית. חברה הכי-טובה מהסוג שרואים בסרטים.
- לב שבור. אני פסיכית ומטורפת, אבל.. כן. אני רוצה שיישבר לי הלב מתישהו.
- לנגן ולשיר מול אנשים בלי להתבייש. בלי להלחץ.
- ללכת לנשף.
- לשחק תפקיד ראשי בהצגה או בסרט.
- לעמוד על המרפסת של יוליה בורונה.
- צניחה חופשית.
- לילה לבן.
- לראות מטר מטאורים ולישון תחת כיפת השמיים, עם הכוכבים הנוצצים.
- לסיים ריצת מרתון.
- לגרום לאנשים לזכור אותי.