עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

Nothing really matters,
Anyone can see,
Nothing really matters,
Nothing really matters to me.

Any way the wind blows.
חברים
ThelseThe Cheshire CatElain
מי אני?
אני לא אוהבת את השם האמיתי שלי במיוחד, שלא לדבר על החרדה שמישהו ימצא את הבלוג הזה, אז בינתיים אני אנונימית. עד שאני אמצא שם שאני מתחברת אליו מספיק.
עליי בכללי -
אני גרה בתל אביב,
אבא שלי ניתק איתי קשר בגיל 11 בערך,
חצי ארגנטינאית (מהצד של אמא) ובגלל שגדלתי רק עם הצד הארגנטינאי אני בעקרון ארגנטינאית,
אין לי אחים או אחיות או משפחה כזאת גדולה ומאוחדת, זה בעקרון רק אני, אמא שלי וסבתא שלי,
אין לי צבע אהוב,
אני מדברת יותר מדי אבל מתבטאת יותר טוב בכתיבה,
אני לא בוכה,
אני לא מראה רגשות,
אני מחייכת כל הזמן,
שונאת את הצחוק שלי,
לא בטוחה בעצמי,
חולת תיאטרון.

על המראה שלי -
אני די גבוהה, מטר שבעים וכבר הפסקתי למדוד,
לא ממש רזה אבל גם לא ממש שמנה,
איפשהו באמצע.
שיער חום כהה, כמעט שחור, למרות שאני מתעקשת וטוענת שהוא לא שחור, גלי, מגיע לי קצת אחרי הכתפיים אבל בתקווה ימשיך לצמוח.
עיניים גדולות בצבע חום-ירוק מוזר שכזה,
בהירה מאוד למרות נסיונות כושלים להשתזף,
ריסים ארוכים מאוד שנמחצים מאחורי משקפיים שאני שונאת.

קצת על האופי שלי -
אני מניחה שאתם מוזמנים לקרוא בבלוג.

ילדותית.

31/03/2015 08:52
Bohemian Raphsody
אני שונאת להיות ילדותית.
כלומר, שלא תבינו אותי לא נכון, זה כל-כך כיף לעשות שטויות עם חברות (כשהיו לי כאלה) או לצחוק או לבלות.. להתנהג כמו ילדה קטנה בת חמש ולהנות מזה.
אבל אני שונאת להיות ילדותית במובן אחר. כמו ילדה טיפשה שלא מבינה מה העולם רוצה ממנה וחושבת שכל הדברים הרעים קורים רק לה.
אתמול, למשל, הלכתי לשיעור תיאטרון. אני אוהבת תיאטרון. מאוד. למרות שכולם חושבים שאני רוצה להיות רופאה (הו, כן, אני ממש רוצה להיות רופאה, שלא תבינו אותי לא נכון) אני שוקלת גם להיות שחקנית. אני אוהבת להיות דמות אחרת, גם אם זה רק לכמה דקות.. להתחבר לרגשות שלה, לפעולות שלה, לרצון שלה... זה מהפנט אותי.
בסוף השנה אנחנו נעלה מחזה אמיתי, לא כמו המחזות של הקטנים. אנחנו הבוגרים. אנחנו נעלה את הקוסם מארץ עוץ.
כמה רציתי להיות דורותי! חלום ילדות שמתגשם לו. להיות הילדה הקטנה עם הצמות, הנעליים האדומות והכלב הקטן.. הילדה המושלמת עם הנמשים שרק רוצה לחזור הביתה, לקנזס. 
אבל גם ילדה אחרת, נקרא לה לילך לצורך האנונימיות, גם היא רצתה לשחק את דורותי. 
אז הכנתי לעצמי אופציה שנייה - המכשפה הרעה. תמיד נמשכתי לדמויות הרעות, הרבה יותר כיף לשחק דמות רעה. הרבה יותר עומק ורבדים נסתרים, כל מיני סתירות פנימיות.. אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה דורותי - יש תמיד את האפשרות הזאת שלא פחות טובה מדורותי.
אתם יכולים לנחש מה קרה. עוד ילדה, נקרא לה קרואלה (אולי בפוסט אחר אסביר למה דווקא קרואלה), רצתה להיות המכשפה הרעה. מאוד. וכמובן, קרואלה היא כזו נחמדה וילדה טובה - אז בואו ניתן לה את התפקיד! 
ולילך היא כזו מקסימה, שקטה, תלמידה טובה.. בואו ניתן לה את התפקיד של דורותי!
ואז מה נשאר לאנונימית? קוף מספר, מנצ'קין ואיש הפח. שלושה תפקידים מדהימים - שלא תבינו אותי לא נכון - אבל אני לא ממש מתחברת אליהם. בשום צורה כלשהי.
אז ממש התאפקתי לא לבכות, כי זו השנה הראשונה שלי אצל הבוגרים ואני ממש רציתי איזה תפקיד סוף-שנה שיראה לכולם שאני לא קטנה ומסכנה, ואני בסוף אתקע עם מנצ'קין ניצב. תפקיד המפתח שלי לקבוצת הבוגרים. עכשיו כולם יכבדו אותי.
אז אמא שלי עשתה בסוף פניית פרסה וחזרנו כדי לדבר עם המורה שלי. הסברתי לה שאני לא ממש מרוצה מהתפקיד והיא חרטטה משהו על זה שהמחזה עוד לא סגור, שיכול להיות שיהיו דמויות אחרות וגם לא בטוח שלילך קיבלה את התפקיד של דורותי. וחוץ מזה, 'אני חושבת שאיש הפח יכול ממש להתאים לך'.
אז חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים, הלכתי להתקלח, ראיתי קצת ארץ נהדרת והלכתי לישון. 
הדבר הטוב - אני הולכת להפגש היום עם חברה שלי. נקרא לה קייט. אנחנו צריכות לעבוד על עבודה נחמדה ביותר ב'עיצוב עולם' - להמציא דמויות מפתח בפוליס שאנחנו מקימים.
אני חייבת להתוודות, אחרי שקראתי את הפוסט הזה חשבתי ברצינות למחוק את כולו ולכתוב על איזה מכתב אהבה שהגיע לי בדואר כדי שהחיים שלי יראו יותר מעניינים. אבל אז נזכרתי שהמטרה של הבלוג היא לגרום לי להפסיק לשקר. אז.. הנה לכם. חיי האמיתיים.

המנצ'קינית המספרת שלכם,
אנונימית.
ThelseLady luckהדס
Lady luck
31/03/2015 10:57
את יודעת? אני שמחה שלא רשמת על איזה מכתב אהבה שהגיע לך לדואר.
אין כמו האמת. כואבת או מרה. הרי מאותה אמת, מרה ככל שתהיה, אנחנו מוסיפים את האות א', ומקבלים מראה, שבזכותה אנחנו מתקדמים לזמנים ורגעים יפים. כאלה לכתוב עליהם הבייתה.

בינינו? אני זוכרת שנורא רציתי להרגיש דורותי בעצמי. לו רק לכמה רגעים, אך כל מה שהיה סביבי זה פח מלא בזבל, גמד חביב בשם אמנון, שהביא לי פרחים (עזבי. בבקשה בואי נעזוב את הנושא הזה), והטוטו שלי היה בעצם כלב פודל, שרק חיכה לצלחת מזון חתולים (אהב כל מה שמיצי אוהבת).
ומה לגבי המכשפה, שאלת? בחייך. השכנה שלי בסך הכל הייתה ביום גרוע.

בסופו של דבר, זה לא באמת משנה איזה תפקיד תמלאי. אולי על הנייר.
Go. Show them who you really are!
מנצ'קין סטייל.
Bohemian Raphsody
02/04/2015 19:18
אפילו כלב פודל יהיה נהדר מבחינתי, אבל כל אחד והדעה שלו ;)
את מזכירה לי מורה נהדרת שהייתה לי פעם. היא סיפרה שהייתה פעם שחקנית, ובהצגה הראשונה שלה היא הייתה משרתת קטנה שלא דיברה ורק פינתה את כלי החרסינה של ה'רוזנת' - התפקיד הראשי. בסופו של דבר היא ביצעה את התפקיד כ"כ טוב עד שהייתה שיחת היום ברדיו למחרת.
The show must go on!
יא בייבי.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Before I'll die
החלומות שלי. הדברים שאני צריכה לעשות. רק כי אני ממש חיה בסרט:
- להתמיד בנגינה בפסנתר ולהתחיל לנגן בגיטרה.
- ללמוד לשיר כמו שצירך, כלומר, ללכת לפיתוח קול סוף סוף.
- להשתכר.
- להיות שבועיים לפחות בחו"ל, לבד או עם חברים אבל בלי משפחה.
- להתנשק.
- להתאהב. באמת. מתוך הלב.
- להתאהב ולגלות שזה הדדי.
- לצבוע את כל השיער בלי לחשוב מה יגידו.
- להשיג חברה. חברה אמיתית. חברה הכי-טובה מהסוג שרואים בסרטים.
- לב שבור. אני פסיכית ומטורפת, אבל.. כן. אני רוצה שיישבר לי הלב מתישהו.
- לנגן ולשיר מול אנשים בלי להתבייש. בלי להלחץ.
- ללכת לנשף.
- לשחק תפקיד ראשי בהצגה או בסרט.
- לעמוד על המרפסת של יוליה בורונה.
- צניחה חופשית.
- לילה לבן.
- לראות מטר מטאורים ולישון תחת כיפת השמיים, עם הכוכבים הנוצצים.
- לסיים ריצת מרתון.
- לגרום לאנשים לזכור אותי.