עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

Nothing really matters,
Anyone can see,
Nothing really matters,
Nothing really matters to me.

Any way the wind blows.
חברים
smooth criminalThe Cheshire CatCRYstal
מי אני?
אני לא אוהבת את השם האמיתי שלי במיוחד, שלא לדבר על החרדה שמישהו ימצא את הבלוג הזה, אז בינתיים אני אנונימית. עד שאני אמצא שם שאני מתחברת אליו מספיק.
עליי בכללי -
אני גרה בתל אביב,
אבא שלי ניתק איתי קשר בגיל 11 בערך,
חצי ארגנטינאית (מהצד של אמא) ובגלל שגדלתי רק עם הצד הארגנטינאי אני בעקרון ארגנטינאית,
אין לי אחים או אחיות או משפחה כזאת גדולה ומאוחדת, זה בעקרון רק אני, אמא שלי וסבתא שלי,
אין לי צבע אהוב,
אני מדברת יותר מדי אבל מתבטאת יותר טוב בכתיבה,
אני לא בוכה,
אני לא מראה רגשות,
אני מחייכת כל הזמן,
שונאת את הצחוק שלי,
לא בטוחה בעצמי,
חולת תיאטרון.

על המראה שלי -
אני די גבוהה, מטר שבעים וכבר הפסקתי למדוד,
לא ממש רזה אבל גם לא ממש שמנה,
איפשהו באמצע.
שיער חום כהה, כמעט שחור, למרות שאני מתעקשת וטוענת שהוא לא שחור, גלי, מגיע לי קצת אחרי הכתפיים אבל בתקווה ימשיך לצמוח.
עיניים גדולות בצבע חום-ירוק מוזר שכזה,
בהירה מאוד למרות נסיונות כושלים להשתזף,
ריסים ארוכים מאוד שנמחצים מאחורי משקפיים שאני שונאת.

קצת על האופי שלי -
אני מניחה שאתם מוזמנים לקרוא בבלוג.
מאוחר מדי בשביל לחזור?
06/12/2016 20:34
Bohemian Raphsody
כנראה שאף אחד כבר לא זוכר אותי כי וואו, עברה יותר משנה? אבל... כן. היי. אני פה.
קצת יותר גדולה, קצת יותר בוגרת, קצת יותר מסובכת, קצת יותר ממה שהייתי פעם. אבל אני עדיין פה.
אז מה חדש מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה?
קודם כל, משחק. תיאטרון. בפעם הכותבת שכתבתי פה על משחק הייתי באיזו קבוצה חמודה, לא מקצועית או משהו מיוחד, וכל כך התאכזבתי שלא קיבלתי תפקיד ראשי. כתבתי משהו על זה שאני מאוד אוהבת לשחק אבל רוצה להיות רופאה ולא בטוחה מה אני ומה הרצונות שלי, ו, וול... התפיסה שלי מאוד השתנתה מאז, אני מניחה.
כרגע, אם אני מדרגת את מה שאני אוהבת (קריאה, כתיבה, נגינה, ציור, דברים כאלה) - משחק זה המקום הראשון. אני חיה משחק, נושמת משחק, קוראת מחזות ומונולוגים ושרה שירים ממחזות זמר ואלוהים יודע מה לא. ולהיות רופאה? זה נשמע כל כך מדהים, אבל ככל שהזמן עובר אני לא יכולה לראות את עצמי עושה כל דבר אחר כשאני אהיה גדולה חוץ ממשחק. וזה יהיה קשה, וזה כבר קשה, אבל אני אוהבת את זה כל כך שאני יכולה להלחם. אני יותר ממוכנה להלחם.
ומה עם אותה הקבוצה? טוב, פרשתי ממנה קצת אחרי שסיימתי לכתוב פה בבלוג. הייתי שנה אחת בלי מסגרת תיאטרון, מה שהרגיש לי כמו נצח, ובסביבות אוגוסט של 2016 (ממש לא מזמן) הלכתי להבחן לקבוצת תיאטרון ממש מקצועית, אולי הקבוצה הכי מקצועית לנוער בישראל. אני לא אכתוב פה את השם כי בכל זאת, אינטרנט, אבל הייתי בטוחה בכמעט מאה אחוז שאני לא מתקבלת. לא מתוך חוסר בטחון או משהו בסגנון, פשוט כי מה לי ולמשהו כל כך מקצועי? ועוד קבוצה שמעלה מחזות זמר, כשהנסיון שלי בשירה לא קיים? 
אבל התקבלתי.
ואני הולכת לחזרות כל שבוע, אלה חזרות מעייפות ומפרכות גם מבחינת השירה, גם מבחינת המשחק, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטלית ופשוט... זה מתיש. אבל אני נהנית מכל רגע.
כלומר... בערך. אני לא יודעת אם אפשר לראות את זה מהפוסטים שכתבתי או לא, אבל אני מאוד... socially awkward. אני לא טובה בלהיות חדשה. רושם ראשוני זה אחד הדברים שאני יותר גרועה בהם, ואני מסוג האנשים שכנראה תגידו להם "וואי, חשבתי שאת ממש סנובית בהתחלה אבל את דווקא ממש נחמדה". אז... כן. לא ממש התחברתי עם אף אחד מהקבוצה עדיין, כי כולם נמצאים יחד כמה שנים ואני... פחות.
אבל יש מישהו שיצא לי קצת... לדבר איתו. הוא בגיל שלי, ממש חמוד, נקרא לו... דניאל. אז דניאל הוא חבר ממש טוב של מישהו מהכיתה שלי, גם האו חבר די טוב שלי, ודניאל גם חבר ממש ממש טוב של חברה מאוד טובה שלי, וחוץ מזה הוא מכיר חצי מהחברים שלי, כי ככה זה. גם כשאתה גר בעיר גדולה במרכז, כולם מכירים את כולם.
והתאהבתי בו לגמרי.
בחיים לא חשבתי שאני אתאהב באחד שכל הבנות מתאהבות בו, אבל פשוט... אני לא יודעת איך להסביר את זה. כשאני עם החברה הכי טובה שלי, למשל, אני יכולה להיות נורא מוחצנת ורועשת ולצחוק כל הזמן ולספר בדיחות ולרדת על אנשים ולשיר פתאום, סתם כי בא לי, ואז כשאני לידו אני... משתתקת. אני מתחילה להיות קלישאה מהלכת, כמו מהסרטים, לבהות בו בזמן שאנחנו יושבים במקדולנדס עם כל הקבוצה, לנסות לשבת לידו, להרגיש את כל הגוף שלי בוער כשהוא מתקרב אליי או, אלוהים ישמור, נוגע בי. וכמובן, להסמיק ולצחקק כל הזמן.
אז... החיים שלי קצת מסובכים בינתיים.
עם כמה שאני מכירה את עצמי, אני כנראה אתחיל לכתוב פה הרבה. זה או לכתוב פה, או לצרוח מתסכול, אז... האפשרות הבטוחה יותר?
שלכם,
אנונימית.
(שצריכה למצוא כבר שם)

0 תגובות
רצון.
10/08/2015 09:39
Bohemian Raphsody
מגיל צעיר גדלתי על המשפטים של אמא שלי - אותם המשפטים הפילוסופיים הללו שאבא שלה סיפר לה וכעת היא מספרת לי. דברים בסגנון 'תאמיני בעצמך', 'אל תתייאשי', ערכים מסוג זה. דברים שאמהות אומרות, בדרך-כלל.
אבל יש דברים שנצרבים לנצח; דברים שאני לא אוכל לשכוח לעולם, גם אם אהיה בת מאה וחמש ואחלה באלצהיימר.
ואחד הדברים הללו הוא דבקות במטרה. לא משנה, לא להתייאש. אם אני רוצה משהו, אני צריכה להשיג אותו. בדרך הקשה, בדרך המסובכת, או בדרך הקשה והמסובכת.
ואני משתדלת. אני באמת משתדלת. 
אם אני רוצה לצייר - אני קונה לעצמי עטים ועפרונות צבעוניים. אני לומדת שעות על גבי שעות מהאינטרנט גם את הדברים הקלים ביותר, ולא מניחה לזה עד שזה יוצא מושלם. אני מבזבזת אספקת דפים לשנה. ולבסוף, איכשהו, אני לומדת לצייר.
אם אני רוצה לנגן את לאב אוף מיי לייף - אני יושבת שעות בבית בנוסף לשיעורי הפסנתר שלי. אני לוקחת את הטלפון, פותחת את הסרטון, ומנגנת חצי שעה את אותו הקטע הזה של הליווי ביד שמאל עד שאני קולטת את זה. דו, מי, סול, דו. דו, מי, סול, דו. דו, מי, סול, דו. ולבסוף - אני מצליחה. אני יכולה להגיד כאן באופן רשמי שהצלחתי לנגן את לאב אוף מיי לייף! גם אם אני צריכה לשדרג את זה קצת, אחרי חצי שנה בערך, הצלחתי.
אבל יש מטרות שתקועות לי מול שדה הראייה כבר מי-יודע-כמה-זמן.
הרעיון לסיפור שאני סוחבת איתי מכיתה ד', מנסה לכתוב ובכל פעם מכווצ'צ'ת את הנייר המסכן וזורקת אותו לפח בעצבים. אני רוצה להיות מהילדות פלא הגאונות האלה שמוציאות ספר לפני שהן מתגייסות; אבל אני לא מצליחה. אני מצליחה לכתוב רק קטעים קצרים ודכאוניים שלא טובים מספיק כדי להראות אותם לבלוג, או להוציא אותם לאוויר העולם.
אני רוצה לרכב על סוסים. בחיי, אני רוצה לרכב על סוסים. כל-כך. אני חוסכת את הכסף שלי מכיתה ג' בערך כדי לעזור לממן את הדבר הזה, כי כנראה שרק לבני העשירון העליון מותר לרכב על סוסים ולא להכנס לחובות כספיים אחר-כך. שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו במצב כלכלי טוב, אבל זה פשוט יקר כל-כך. כל-כך.
והדבר שאני הכי רוצה - להצליח. פשוט להצליח. יותר מהכל, אני ילדה קטנה עם חלום גדול, ואני רוצה שהחלום הזה יתגשם. אני רוצה לכתוב, אני רוצה לשיר, אני רוצה לרקוד, אני רוצה לנגן. אני פשוט רוצה להיות במקום גבוה, פעם אחת בחיי, ולהשקיף על כולם מלמעלה. להרגיש שאני באמת שווה משהו.
אבל אני מניחה שהדאגה הכי גדולה שלי כרגע היא להתאמן בציור כדי להשתפר, להתאמן בפסנתר כדי לא לשכוח, להמשיך לזרוק טיוטות לפח - אחת אחרי השנייה, ולקוות ששנה הבאה אתחיל לרכב על סוסים.
אני בעיקר חושבת על שנה הבאה - יש לי סוף-סוף לוקרים, כך שחלום הילדות שלי מתגשם. מאז שראיתי 'טוטאלי ספייס' (זאת הייתה סדרה ממש חמודה) חלמתי על התיכון הגדול עם המגמות, החוף הפרטי והלוקרים, אבל מעולם לא קיבלתי אותו. ועכשיו - הגיע הזמן לשינוי! יש לי סוף-סוף לוקרים ומגמות, גם אם נרד מהרעיון של החוף הפרטי. יש לי פארק צמוד במקום זה.
אני בעיקר חושבת איך לקשט את הלוקר שלי. פעם חשבתי לקנות שבשבות מגניבות כאלה, לתלות אותן כמו גלגלי שיניים, ואז לנשוב על אחת וכל השאר יסתובבו בעקבותיה. קצת ירדתי מהרעיון, אם לומר את האמת.
אני חושבת שהלוקר שלי פשוט יהיה כמוני - משתנה. פעם אחת אתלה שם תמונה של ספר שאני רוצה לקנות, פעם אחרת תמונה של סוס, פעם אחרת פוסטר של מישהו שאני אוהבת, פעם אחרת מודל לחיקוי. 
כרגע אני מנסה לברר כמה עולה פוסטר של סטארקיד באינטרנט. מקסימום אני אדפיס מהמחשב. קורה.
ו.. טוב, זהו. שנה חדשה, חבירם חדשים, לחץ עצום וציפייה גדולה. ילדה קטנה עם חלום גדול.
תאחלו לי בהצלחה?



נ.ב - בשביל נועם, שחולק איתי את אהבת כריס קולפר - לא בטוחה אם אתה זוכר, אבל כשקורט פגש את בליין בסדרה הם דיברו על בריונות, ואז בליין שלח לו הודעה בה כתוב 'courage' - 'אומץ'. קורט צייר ציור של בליין (אם אני זוכרת נכון) ותלה אותה על הלוקר שלו עם הכיתוב 'courage' למטה מגזירי עיתון. אמא שלי תמיד אומרת לי בספרדית 'coraje' כשאני צריכה עידוד, כדי לחזק אותי. ככה סבא שלי היה מעודד אותה. 
:)

1 תגובות
מחשבות.
17/05/2015 19:12
Bohemian Raphsody
-אז... הפוסט הזה מוקדש לכל האנשים שיש להם קשיים, לכל אלה שלא מרבים להסתכל על חצי הכוס המלאה. הפוסט הזה מוקדש לאשת המזל המדהימה, שבעזרת תחכום וכריזמה מצליחה תמיד להעלות חיוך על פניי. הפוסט הזה מוקדש לטייגרלילי, שלמרות שזה יישמע פדופילי במיוחד, ישבתי וקראתי את כל הפוסטים שלה והיא מדהימה, ואני בטוחה שהיא תבחר בדבר הנכון בנוגע לאלמוג. ואחרון חביב, הפוסט הזה מוקדש לנועם, סמות' קרימינל, על זה שאתה תמיד שם עם האהבה המשותפת לקווין ולכריס קולפר, מצליח לגרום לי לצחוק גם כשאתה לא מתכוון. אני בטוחה שהכל יהיה בסדר, כי אתה מדהים. ♥

חשבתם פעם? לא סתם מחשבות, אלא ממש שקעתם בחלום באמצע שיעור, או בלילה, לפני שנרדמתם? כששכבתם על המיטה, עצמתם את עיניכם, ונתתם למחשבות לזרום מקצוות שיערכם?
זה קורה לי הרבה. אני קוראת קצת, מכבה את האור, שוכבת לי ונחה. אחר-כך אני מדליקה את האור שוב וקוראת, עוד פרק אחד או שניים, עד שאני מרגישה שהידיים שלי מתעייפות מהחזקת הספר. ואז אני מתייאשת סופית, מניחה את הספר על השידה, ושוכבת. בהתחלה אני משאירה את עיני פקוחות, מסתכלת סביבי על החדר. שמה לב לכמה פרטים שלא ראיתי במהלך היום. אחר-כך אני מחליטה לעצום את עיני, ואז מתחילות המחשבות לזלוג מעמקי מוחי, מהמקום בו הסתתרו, ולפלוש למרכז העניינים. כל הדברים שהדחקתי במהלך היום, כל הדברים שרציתי לעשות, כל הדברים שאני מתחרטת עליהם וכל הדברים שאני שמחה בזכותם. 
יש משהו מרגיע בזה - כמו יום כיפור פרטי. חשבון נפש של עצמך עם עצמך. יש משהו מנחם בזה. תגידו שאני משוגעת, אבל לפעמים אני שומעת קולות בתוך הראש שלי, וזה נחמד להרגיש שיש מישהו בעולם שיכול לעזור לי - אני עצמי.
כשהתאמנתי על הפסנתר לפני כמה ימים, לחצתי על שלושה צלילים במקביל בקצב מסוים. מי בסולם סול, ופה ולה בסולם פה. יצרתי סוג של הרמוניה עם שלושת הצלילים האלו, ובלי שום סימן מוקדם התחלתי לחשוב. הצלילים האלה שברו את המחסומים שבראשי ונתנו למחשבות לפרוץ, כמו מין קסם לא מוסבר.

“Imagination is more important than knowledge. For knowledge is limited to all we now know and understand, while imagination embraces the entire world, and all there ever will be to know and understand.”



"כשהמחשבות עוברות 
בתחנות הראש מבלי לצפור 
כמו מתוך קדחת 
זרם של מילים סתומות 
שוטף את הגבולות בין כן ולא 
אני רועד מפחד."

אליפים... ספר נחמד. הסדרה קצת פחות. איווי ניתחה אותו בכיתה באיזה פרויקט בספרות שאנחנו עושים ומאז התאהבתי.

5 תגובות
סרטוןhttps://youtube.com/devicesupport
פחות או יותר.
16/05/2015 12:01
Bohemian Raphsody
פחות או יותר. איזה ביטוי מעניין. הרי פחור ויותר הם שני הפכים... "פחות או יותר" - מין משהו מעטרפל שכזה. כמו החיים שלי כרגע.
אני טובה בלימודים, פחות או יותר. יש לנו מלא עבודות, שיעורי בית, מטלות... כל מילה נרדפת ל'סיוט' שתצליחו למצוא. אבל אני מצליחה לשמור על הכל בסדר. נראה לי.
אני מנגנת טוב, פחות או יותר. אני לומדת לנגן שירים של קווין, ואני מאושרת עד הגג. גם אם זו גרסא מקוצרת ופשוטה מאוד של 'לאב אוף מיי לייף'. בוהמיאן רפסודי, אני בדרך! 
יש לי חברות, פחות או יותר. יש איזו מישהי, נקרא לה איווי. היא מהכיתה שלי. היא אגרסיבית ומוחצנית ורועשת... אבל יש לה לב טוב עמוק בפנים. יש גם מישהי מקסימה שנקרא לה סאל, על שם ספר שאני בטוחה שקראתי פעם והיא ממש אוהבת. אני מתכננת לקרוא אותו שוב מתישהו. היא מקסימה, היא בדיוק כמוני, קצת יותר גדולה. פגשתי אותה בעולמות אחרי שהכרנו בקהילה וירטואלית וקצת נידחת של משחקי הרעב. 
אני עמוסה, פחות או יותר. בעיקר יותר. אני כל-כך מצטערת שנטשתי כאן... אני התגעגעתי לכולם. אני צריכה מישהו שיבין אותי, עכשיו, יותר מתמיד. לא היה לי מחשב כמעט, ובשארית הזמן שהיה לי השקעתי באותה קהילה נידחת שהתברר שהיא דווקא די נחמדה. 
אני כל-כך מבולבלת. אני אוהבת ושונאת באותו הזמן, צוחקת ובוכה באותו הזמן, לוקחת ונותנת באותו הזמן... אני צריכה משהו יציב. משהו שתמיד יהיה כאן בשבילי. מקום שאני תמיד אוכל להכנס אליו, ללחוץ על כפתור ולפרוק את כל מה שעל הלב שלי.
אני מתגעגעת. לא פחות ולא יותר. אני מתגעגעת הכי בעולם.
מי רוצה חיבוק? 

5 תגובות
אח, האביב.. מה אתה עושה לי..
07/04/2015 11:32
Bohemian Raphsody
אולי אלו הפרחים שפורחים, אולי זאת השמש הזורחת והשמיים הכחולים, אולי זאת ההפכפכות - אף אחד לא יודע אם מחר יהיה שמשי או שירד גשם, ואולי זה בכלל חג הפסח שאני כל-כך אוהבת. יש כל-כך הרבה סיבות שבגללן אני אוהבת את האביב.
אז אני מאושרת. ולרגע, רק לרגע, נדמה שהדברים מסתדרים.
זוכרים את שתי הבנות שדיברתי עליהן בפוסט הקודם? אז פגשתי אותן. הן יפהפיות ומקסימות, אחת מהן הפכה למשקפופרית. השנייה הייתה מאז ומתמיד. היינו באותה הרצאה, הן ישבו שורה אחת מאחורי. ההרצאה הייתה מדהימה, פגשתי את מייבל המקסימה והתאהבתי בה, הלכתי להסתובב עם ידידה שלי מהכיתה ולא מצאתי את מייבל. אחר-כך הידידה שלי פגשה חברות שלה מהבית-ספר הקודם ודי נטשה אותי, ואז הסתובבתי ומצאתי מישהו מעצבן מהחוג תיאטרון (אבל זה לא חשוב), ואז הידידה שלי חזרה והסתובבנו קצת, ואז מצאנו את מייבל שוב. ועם מי היא הייתה, אתם שואלים? עם חברה שלה. אחת מהבנות שדיברתי עליהן בפוסט הקודם. נקרא לה אנה. והיא הייתה מקיסמה עם סווטשירט של חד-קרן, וכל-כך הצטערתי שהיא שונאת אותי. והתחלנו לדבר. והיא די חשדה שאני היא זאת שהיא מכירה, ודי שיקרתי לה. והרגשתי ממש רע לגבי זה. ואז שלחתי לה הודעה עם כל שקרה. וציפיתי שהיא לא תענה לי. 
והיא ענתה לי. והיא כתבה שהיא הייתה עושה את אותו הדבר, שהיא מצטערת, שהיא אוהבת אותי, שהיא רוצה שנחזור להיות חברות בדיוק כמו שאני רוצה...
אני באה היום לעולמות עם חבהר אחרת שלי. נקרא לה ג'יני. אמא שלה קנתה לנו כרטיסים לאיזו הרצאה מגניבה. סיכמתי עם אנה שנפגש מאחורי הדוכנים בסביבות רבע לשתיים ונדבר. אני ממש מקווה שהכל ילך טוב. אני רוצה שהיא תהיה חברה שלי.
אני פשוט מאושרת!
הלכתי לסדר את הניירת שלי לפני שאמא שלי תהרוג אותי.
החולה בקדחת האביב,
אנונימית.
(שהתאהבה קשות בסרט הנסיכה והצפרדע ומוסיפה את 'אוונג'לין' לרשימת השמות המועדפים עליה)




2 תגובות
התרגשות.
06/04/2015 11:35
Bohemian Raphsody
וואו.
אני מצטערת על הנטישה הקצרה, זה לא יקרה יותר. פשוט.. לא ידעתי מה לכתוב.
אבל עכשיו אני יודעת.
מתחיל היום כנס 'עולמות' בסינמטק. ואני הולכת. אני אהיה בקוספליי מגניב, אני אבוא עם חברה שלי (כנראה) ואני אפגוש שם חברה אחרת שהכרתי באתר אינטרנט. אני אקרא לה מייבל. אני ממש רוצה לפגוש אותה.
אני אלך להרצאות, ואקנה, ו.. אני פשוט מתרגשת. מהכל.
אני ורצה לכתוב פוסט ארוך, שמסביר בדיוק למה נטשתי, אבל האמת? התחלתי לכתוב. ביום שבת. אבל המילים נתקעו. 
ו.. טוב, זה הכל.
לפעמים אני לא יודעת מה לכתוב, אז אני מקווה שתבינו את זה. אני פשוט כל-כך מתרגשת. אין לי מילים לתאר כמה.
האמת היא שיש לי על מה לספר.
אז שיקרתי. שוב. אני ממש מנסה לא לשקר אבל.. רציתי להראות לה שאני יכולה.
אתם מבינים, אני אנסה לספר לכם את זה בדרך שלא תחשוף את כל הפרטים. אני אשתמש במטאפורות.
יש מין מפגשים אנונימיים, בהם אף אחד לא יודע מי אתה, ואתה יכול לפגוש חבירם. ברגע שאתה רוצה להכיר מישהו מבעד ל'מסכה', הוא יכול להסכים, ואז.. ביניכם - זה כבר לא יהיה אנונימי. אז הייתה ילדה כזאת. ואנחנו התחברנו. והורנדו את ה'מסכות'. ואז עשיתי משהו ממש נוראי כלפיה וכלפיי, ושיקרתי, והיא שונאת אותי. וגם עוד הרבה ילדים אחרים במפגישם שהיא סיפרה להם. אז אני הלכתי לשם עם מסכה, שוב, ושיקרתי לכולם שזאת לא אני. שאני בכלל מישהי שונה. אז שיקרתי בדבר אחד. שיבדיל אותי. אבל זה לא היה שקר מוחלט. ואני מרגישה ממש רע בנוגע לזה. אבל.. טוב. עכשיו הם יוכלו להכיר אותי באמת, כי למען האמת הדבר הלא-לגמרי נכון הזה די אמיתי במובן מסוים. והוספתי גם כמה דברים שלא העזתי לספר על עצמי בהתחלה, ועכשיו היה לי את האומץ. והיום, בכנס, היא והחברה הכי טובה שלה באות לאותה הרצאה איתי. והן יודעות איך אני נראית. אז הן ידעו ששיקרתי.
ו.. טוב. אתמול היה יום המוות של קורט. ממש רציתי לבכות, כי האו היה מדהים. הוא היה חכם. היה מגיע לו לחיות. אבל אל הצלחתי. אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לבכות יותר.
הדבר הטוב - יש יותר מדי, למען האמת! אני בפרק 14 בגלי. היום הכנס. היום הכנס!!!!!!!

חברתכם המתרגשת,
אנונימית.
5 תגובות
מופע.
02/04/2015 19:53
Bohemian Raphsody
יש כל-כך מעט תוכניות שאני אוהבת. באמת.
אני מעדיפה לנגן בזמני הפנוי, לנסות לשיר (בדגש על ה'לנסות'), לדבר עם אנשים, לעשות את המטלות שלי.. כל-כך מעט זמן לכל-כך הרבה דברים. אז בטח שלא יהיה לי זמן לתכניות טלוויזיה. וחוץ מזה, אין באמת משהו שמעניין אותי.
אבל פעם במאה שנים, כשהירח בוהק בשמי הלילה וכל הכוכבים מתייצבים בשורה אחת, אני סוף-סוף מוצאת תכנית שאני אוהבת. תכנית שיכולה לעניין אותי, למתוח אותי, להצחיק אותי ולרגש אותי (בחרו את האופציה המועדפת עליכם).
אז אפשר להגיד שזה קרה.
הלכתי לחברה שלי, נקרא לה סנטנה. אותה אחת שכתבתי עליה בפוסט הקודם, עשיתי אצלה את העבודה. או לפחות ניסיתי לעשות.
זה התחיל ברעיון הגואני שלי לשים מוזיקת רקע כדי שנוכל לעבוד בצורה יותר מהנה ויותר מהירה, הרי - "מוסיקה ממריצה את פעולות המוח."
דבר נכון למדי, אבל לא לכל האנשים.
בקיצור, זה התחיל עם משהו טיפשי למדי של קווין בו התחלתי לברבר על רוג'רינה טיילור (הדמות שרוג'ר מתחפש אליה בקליפ של I Want To Break Free), ואז צפייה ממושכת בקליפ. זה התפתח למוזיקת רקע של קווין, קווין, ועוד קצת קווין. ואז היה תורה לשים, והיא שמה משהו של 'גלי'. שאלתי אותה מה זה, זה נשמע לי מוכר. היא אמרה שזאת סדרת טלוויזיה שבתוכה עושה גם כל מיני קאברים (גרסאות כיסוי, אם תרצו) לשירים מוכרים. התחלתי להסתקרן, ראינו ביחד כל מיני ביצועים שלהם, ואז דרשתי ממנה לראות את הפרק הראשון.
נכנסנו לאחד ממיני האתרים ברשת שנותנים לצפות בגלי, עונה ראשונה, פרק ראשון.
ו.. טוב, וואו.
זאת נראתה לי בהתחלה סדרת נעורים מטופשת מהסוג שהייתי צוחקת עליה, ואז לאט-לאט התחלתי.. לאהוב את הסדרה. כן, כן, שמעתם נכון. 
אני חושבת שמה שאהבתי (חוץ מכריס קולפר המדהים) זה.. המגוון. מכל הבחינות. גם עצב, גם צחוק, גם שירה וגם.. לא שירה?
גם נער עם אם חד-הורית, גם ילד מהקהילה הגאה, גם בנות מהגרים, ילד נכה, ומשום מה - זאת לא נראית סטיגמה. זה לא נראה כמו קיבוץ גלויות מוגזם. זה נראה טבעי ונפלא, ומשתלב טוב. ואני חושבת שזאת כל החוכמה.
אז מה שעשיתי ביומיים האחרונים, בנוסף לעבודת הגשה על פלורנס נייטינגייל, נגינה בלופים של 'בורה' מאת באך על הפסנתר וקיפול כביסה, היה לראות את הפרקים של הסדרה הזאת באינטרנט. ראיתי כבר, נכון לעכשיו, שבעה פרקים וחצי - כל אחד באורך של ארבעים דקות, פחות או יותר. 
ותוך כדי כתיבת הפוסט אני חושבת לעצמי שתי מחשבות:
אחת - אולי העובדה הזאת שקשה לי כל כך לאהוב סדרות היא מהעובדה שהחיים שלי יכולים להיות סדרה. אני מתכוונת, יש לי משפחה שזהה כמעט לחלוטין למשפחה של ילד בגלי. אם חד-הורית, וסבא שנפטר, ו.. טוב, אני לא אכנס לזה. אני לא רוצה רחמים. אולי החיים שלי הם בעצם 'מופע'. בגלל זה קשה לי לראות מופעים אחרים. (אני יכולה להיות פילוסופית, הא?)
והדבר השני ממש פתטי, למען האמת - כתבתי הרגע פוסט שלם על תכנית טלוויזיה שאני אוהבת. אני רצינית. 
והדבר הטוב, והוא ממש טוב (בהתחשב בעובדה שלא אתחבר מחר כנראה) - אני נוסעת מחר לירושלים! אני פוגשת את המשפחה שלי מצד אמא לסדר, כולל בן-הדוד החמוד שלי (אני צריכה להקדיש לו פוסט) והאוכל והדודות המחבקות... טוב, אני פוגשת אותם בערך לשוש פעמים בשנה, וזה עומד להיות כל-כך נחמד. אני ממש מתרגשת!

בת-הדודה הגאה,
אנונימית.
4 תגובות
ילדותית.
31/03/2015 08:52
Bohemian Raphsody
אני שונאת להיות ילדותית.
כלומר, שלא תבינו אותי לא נכון, זה כל-כך כיף לעשות שטויות עם חברות (כשהיו לי כאלה) או לצחוק או לבלות.. להתנהג כמו ילדה קטנה בת חמש ולהנות מזה.
אבל אני שונאת להיות ילדותית במובן אחר. כמו ילדה טיפשה שלא מבינה מה העולם רוצה ממנה וחושבת שכל הדברים הרעים קורים רק לה.
אתמול, למשל, הלכתי לשיעור תיאטרון. אני אוהבת תיאטרון. מאוד. למרות שכולם חושבים שאני רוצה להיות רופאה (הו, כן, אני ממש רוצה להיות רופאה, שלא תבינו אותי לא נכון) אני שוקלת גם להיות שחקנית. אני אוהבת להיות דמות אחרת, גם אם זה רק לכמה דקות.. להתחבר לרגשות שלה, לפעולות שלה, לרצון שלה... זה מהפנט אותי.
בסוף השנה אנחנו נעלה מחזה אמיתי, לא כמו המחזות של הקטנים. אנחנו הבוגרים. אנחנו נעלה את הקוסם מארץ עוץ.
כמה רציתי להיות דורותי! חלום ילדות שמתגשם לו. להיות הילדה הקטנה עם הצמות, הנעליים האדומות והכלב הקטן.. הילדה המושלמת עם הנמשים שרק רוצה לחזור הביתה, לקנזס. 
אבל גם ילדה אחרת, נקרא לה לילך לצורך האנונימיות, גם היא רצתה לשחק את דורותי. 
אז הכנתי לעצמי אופציה שנייה - המכשפה הרעה. תמיד נמשכתי לדמויות הרעות, הרבה יותר כיף לשחק דמות רעה. הרבה יותר עומק ורבדים נסתרים, כל מיני סתירות פנימיות.. אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה דורותי - יש תמיד את האפשרות הזאת שלא פחות טובה מדורותי.
אתם יכולים לנחש מה קרה. עוד ילדה, נקרא לה קרואלה (אולי בפוסט אחר אסביר למה דווקא קרואלה), רצתה להיות המכשפה הרעה. מאוד. וכמובן, קרואלה היא כזו נחמדה וילדה טובה - אז בואו ניתן לה את התפקיד! 
ולילך היא כזו מקסימה, שקטה, תלמידה טובה.. בואו ניתן לה את התפקיד של דורותי!
ואז מה נשאר לאנונימית? קוף מספר, מנצ'קין ואיש הפח. שלושה תפקידים מדהימים - שלא תבינו אותי לא נכון - אבל אני לא ממש מתחברת אליהם. בשום צורה כלשהי.
אז ממש התאפקתי לא לבכות, כי זו השנה הראשונה שלי אצל הבוגרים ואני ממש רציתי איזה תפקיד סוף-שנה שיראה לכולם שאני לא קטנה ומסכנה, ואני בסוף אתקע עם מנצ'קין ניצב. תפקיד המפתח שלי לקבוצת הבוגרים. עכשיו כולם יכבדו אותי.
אז אמא שלי עשתה בסוף פניית פרסה וחזרנו כדי לדבר עם המורה שלי. הסברתי לה שאני לא ממש מרוצה מהתפקיד והיא חרטטה משהו על זה שהמחזה עוד לא סגור, שיכול להיות שיהיו דמויות אחרות וגם לא בטוח שלילך קיבלה את התפקיד של דורותי. וחוץ מזה, 'אני חושבת שאיש הפח יכול ממש להתאים לך'.
אז חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים, הלכתי להתקלח, ראיתי קצת ארץ נהדרת והלכתי לישון. 
הדבר הטוב - אני הולכת להפגש היום עם חברה שלי. נקרא לה קייט. אנחנו צריכות לעבוד על עבודה נחמדה ביותר ב'עיצוב עולם' - להמציא דמויות מפתח בפוליס שאנחנו מקימים.
אני חייבת להתוודות, אחרי שקראתי את הפוסט הזה חשבתי ברצינות למחוק את כולו ולכתוב על איזה מכתב אהבה שהגיע לי בדואר כדי שהחיים שלי יראו יותר מעניינים. אבל אז נזכרתי שהמטרה של הבלוג היא לגרום לי להפסיק לשקר. אז.. הנה לכם. חיי האמיתיים.

המנצ'קינית המספרת שלכם,
אנונימית.
2 תגובות
שקרים.
30/03/2015 16:58
Bohemian Raphsody
אפשר להגיד שזה מה שהוביל אותי לכאן. כן. שקרים.
שיקרתי יותר מדי.
שיקרתי לחברות שלי שיש לי עוד חברות ועכשיו הן לא חברות שלי יותר,
שיקרתי לאמא שלי כדי לא לאכזב אותה ועכשיו היא עוד יותר מאוכזבת,
שיקרתי לכולם כדי לא לפגוע ובסוף כולם נפגעו.
אז החלטתי שאני צריכה לעשות משהו.
אז לקחתי את הבלוג הזה, זכרתי שהיה לי בלוג פעם. ואז נכנסתי לדכאון עוד יותר גדול. למה?
שקרים.
עוד פעם השקרים האלה.
אז נכנסתי לכאן, מחקתי את כל הפוסטים שהיו לי ופתחתי משהו חדש. כינוי חדש, רקע חדש, ופוסט חדש.
פתחתי דף חדש במחברת שמלאה בדפים קרועים ומלוכלכים.
אני לא אשקר. אני לא אתייפיף.
פתחתי את הבלוג הזה בשביל משימה: להיות בן-אדם טוב יותר.
אני עומדת לכתוב כאן את כל הדברים שאני עושה (החשובים, כן?). בין אם אלה דברים טובים או רעים.
אבל יש לי מטרה אחת - והיא לכתוב בכל פוסט משהו אחד טוב שקרה לי. למרות כל הדברים הרעים.
משהו אחד טוב על עצמי, על הסביבה, או משהו טוב שקרה לי בזמן האחרון.
והפעם - אני מספיק כנה בשביל לפתוח בלוג ולכתוב על הפוסט הראשון שאני גרועה. זה כבר משהו.

אשמח להכיר אנשים. בעיקר אנשים שמכירים טוב ואוהבים את הכינוי שלי.
שלכם,
אנונימית בעלת שם מזוויע. שמעדיפה להקרא אלה. או רו. או לונה. או מיה. או פלורה. או סול. או מאי. או הייזל.
(תשארו עם אנונימית)

6 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Before I'll die
החלומות שלי. הדברים שאני צריכה לעשות. רק כי אני ממש חיה בסרט:
- להתמיד בנגינה בפסנתר ולהתחיל לנגן בגיטרה.
- ללמוד לשיר כמו שצירך, כלומר, ללכת לפיתוח קול סוף סוף.
- להשתכר.
- להיות שבועיים לפחות בחו"ל, לבד או עם חברים אבל בלי משפחה.
- להתנשק.
- להתאהב. באמת. מתוך הלב.
- להתאהב ולגלות שזה הדדי.
- לצבוע את כל השיער בלי לחשוב מה יגידו.
- להשיג חברה. חברה אמיתית. חברה הכי-טובה מהסוג שרואים בסרטים.
- לב שבור. אני פסיכית ומטורפת, אבל.. כן. אני רוצה שיישבר לי הלב מתישהו.
- לנגן ולשיר מול אנשים בלי להתבייש. בלי להלחץ.
- ללכת לנשף.
- לשחק תפקיד ראשי בהצגה או בסרט.
- לעמוד על המרפסת של יוליה בורונה.
- צניחה חופשית.
- לילה לבן.
- לראות מטר מטאורים ולישון תחת כיפת השמיים, עם הכוכבים הנוצצים.
- לסיים ריצת מרתון.
- לגרום לאנשים לזכור אותי.